פסק-דין בתיק ת"א 16250-07-11

כללי:

לפני תביעה כספית שהוגשה ביום 11.7.11, וסכומה עומד על 110,500 ש"ח, נכון למועד הגשתה.

הנתבעת הינה חברת ביטוח אשר ביטחה את רכבה של התובעת בפוליסה לביטוח מקיף שמספרה 7417126/10, בתוקף מיום 1.2.10 ועד יום 31.1.11 (להלן: "הפוליסה").

פוליסת הביטוח צורפה כנספח ת/1 לכתב התביעה, וצוין בה מפורשות כי המבוטחת הינה התובעת, חיון דינה, בלבד.

ביום 21.8.10, נטל בנה של התובעת, ראובן חיון, שהיה במועד הרלוונטי קטין, יליד יום 3.7.93, את הרכב, וגרם לתאונה שהביאה לאובדן מוחלט.

התובעת גורסת כי הקטין נטל את הרכב בנסיבות בהן לא יכלה למנוע זאת, בלילה, ללא ידיעת אמו התובעת וללא רשותה. לטענתה, פעולתו של הקטין שקולה כנגד גניבה. המשטרה אף חקרה אותו והמליצה להעמידו לדין פלילי על מעשהו.

התובעת סבורה כי היא זכאית לקבל מן המבטחת, הנתבעת, את מלוא תמורת הרכב, הואיל ומדובר בגניבה לכל דבר ולא בשימוש ללא רשות. היא טוענת כי בפוליסה ת/1 יש כיסוי ביטוחי לנזקי הרכב, ומכאן התביעה.

הנתבעת, מצדה, טענה כי מדובר ברכב שנלקח על ידי קטין בן 17, בנה של התובעת, אשר נהג בו ללא רישיון נהיגה וגרם לתאונה. לגרסת הנתבעת, אין המדובר בגניבה המקימה חבות פיצוי על פי הפוליסה.

לשיטתה, התובעת היתה יכולה, באמצעים פשוטים ובדרך קלה, למנוע את לקיחת הרכב על ידי בנה הקטן, ומשלא עשתה כן, לא קמה לה הזכות לקבל פיצוי על פי הפוליסה.

הנתבעת מוסיפה כי גניבה מוגדרת בדין הפלילי, בין היתר כנטילת דבר בכוונה לשלול אותו מבעליו דרך קבע, ולא כזו היתה התנהגות הקטין, אשר לקח את הרכב לשימוש שהיה אמור להיות קצר, ובסופו היה הרכב חוזר לשימוש התובעת.

הנתבעת מדגישה כי לא הקרבה המשפחתית שוללת את מעשה הגניבה, אלא העובדה הפשוטה שהקטין לא התכוון לשלול את הרכב מאמו שלילה של קבע, כהגדרת החוק. לכן, היא סבורה כי יש לראות באירוע זה אירוע בלתי מכוסה ביטוחית, ועל כן אין כיסוי ביטוחי ודין התביעה להידחות.

הדיון:

מטעם התובעת העידה התובעת בלבד. הבן שנטל את הרכב ואשר במועד שמיעת העדויות, 27.9.12, כבר לא היה קטין, לא התייצב לעדות.

התובעת העידה בתצהירה כי רכשה את הפוליסה לכיסוי נזקי הרכב גם מפני תאונה וגם מפני גניבה, על כל השלכותיה. היא טוענת כי נציג הנתבעת היה צריך להסביר לה, בטרם כרתה את הפוליסה, אודות משמעות הביטוי גניבה (ראו סעיף 2 לתצהירה). היא מפנה אצבע מאשימה כלפי הנתבעת וגורסת כי היעדר ההסבר הראוי מהווה "שתיקת הכבשים", כלשונה בסעיף 3 לתצהיר. לשיטתה, היה על הנתבעת להבהיר ולוודא כי כוונת הפוליסה כוללת גניבה גם בידי גורם משפחתי.

בהמשך התצהיר, סעיף 5, היא פורשת את השקפתה כי סוג הדם הזורם בעורקי הגנב אינו רלוונטי להגדרת הגניבה, וקרבת המשפחה בינה לבין נוטל הרכב אינה מחריגה את הכיסוי הביטוחי. היא טוענת כי היא לא צפתה ולא היתה לה היכולת לצפות את האפשרות כי בנה ייטול את הרכב ויעשה בו שימוש, מבלי שיש לו רישיון בר תוקף (ראו סעיף 10 לתצהיר).

בהמשך, בסעיף 11, היא טוענת: "בני נטל את הרכב בנסיבות מפתיעות, בהן לא יכולתי למנוע את נטילת הרכב. לכן לא ידעתי, לא היתה לי ידיעה מראש ולא יכולתי לדעת מראש מה היו הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק ולא יכולתי למנוע את נטילת הרכב ולא את הנזקים".

היא מדגישה כי לאחר התאונה, הנתבעת נהגה ברכב מנהג בעלים, נטלה אותו לחזקתה, מינתה שמאי שהכריז עליו כאובדן מוחלט, ואף מכרה את הרכב לפירוק במחיר 4,300 ש"ח, אותו שלשלה לכיסה (ראו סעיף 12 לתצהיר). התובעת טוענת כי בכך יש לראות הכרה באחריות של הנתבעת לנזקי הרכב, הואיל ופעלה כן למרות שידעה את העובדות והנסיבות שקדמו למקרה הביטוח, כלומר שהרכב נלקח על ידי הבן (ראו סעיף 13 לתצהיר).

לחילופין היא טוענת כי הרכב הוכרז אובדן מוחלט משיקולים פסולים, וכי היתה זו הכרזה טקטית שנועדה לאפשר לנתבעת לחמוק מתיקון הרכב.

בסעיף 15 לתצהיר, היא מפרטת את הנזקים שנגרמו לה, בשיעור כולל של 110,500 ש"ח, סכום התביעה.